הסיפור שלי

נעים להכיר, אני משה גוז, פנסיונר צעיר, נשוי באושר למירה, אבא ל 4 ילדים שעפו מזמן מהקן וסבא גאה ל 9 נכדים.

ברוב שנותי הבוגרות עבדתי בתחומי מקצועות החשמל התעשייתי הן כשכיר והן כעצמאי.

אני תושב חדרה מזה למעלה מ 70 שנה.

את ילדותי העברתי בשכונת ברנדס בחדרה בין השדות והפרדסים הירוקים.

שרתתי בצבא 4 שנים ומאז שאני זוכר את עצמי כנער בן 13 תמיד עבדתי.

מהיום שאני זוכר את עצמי כילד, תמיד אהבתי לקרוא.

מכיוון שטלויזיה לא הייתה קיימת, הזמן הפנוי שלי התחלק בין קריאת ספרים למגרשי הכדורגל.

כשבגרתי ונולדו לי ילדים אהבתי מאד להקריא ולספר להם סיפורים.

פעמים רבות הילדים שלי שמעו סיפורים שהקלטתי עבורם.

את הכתיבה לילדים התחלתי רק לאחרונה כשפרשתי לגמלאות.

אני נהנה לכתוב לילדים בגלל האהבה הגדולה שיש לי לילדים, לסקרנות

שלהם, לדמיון המפותח שלהם ולתגובות האמתיות שאני מקבל מהם.

אני כותב רק לילדים בכל הגילים, החל מפעוטות בני שנתיים ועד לילדי בית ספר בני 9.

את הספר הראשון שלי "ארץ הצעצועים האבודים" כתבתי עבור הנכדה הגדולה שלי "נועה" שהייתה בת 6 ובעידוד המשפחה המשכתי לכתוב עוד... ועוד...

כתבתי עד היום מאות סיפורים למגירה ורק 28 מתוכם יצאו לאור.

התברכתי בדמיון מפותח שממלא את מוחי בעוד ועוד סיפורים.

אני אוהב לכתוב לילדים וגם לספר להם סיפורים ב "שעת סיפור" שאני עושה בהנאה.

אשתי מירה פרשה לגמלאות אחרי כ 40 שנות עבודה בבנק והיא שותפה נלהבת שלי

בכל תחום הכתיבה.

3 הבנים שלי, צביקה, שחר ואור, כולם בוגרי אוניברסיטאות וטכניון ועוסקים בתחום המחשבים.

בתי היחידה ענת עובדת כרופאה בכירה בבית החולים שניידר לילדים.

9 הנכדים שלי(7 נכדים, 2 נכדות) מחלקים את זמנם בין בתי ספר וגני ילדים.

אשתי, ילדי ונכדי, כולם מפרגנים לי, עוזרים לי ושותפים מלאים לחיידק הכתיבה שלי.

-ילד או ילדה שפוגשים אותי מרוגשים ומספרים לי כמה הם נהנו מהספר שלי, זה

הדבר שהכי מרגש אותי ואין לזה מחיר.

-השאלות וההתעניינות של ילדים בשעות סיפור שאני עושה בגנים ובתי ספר.

-הביקורות הנפלאות שאני מקבל מילדים ומבוגרים, בכתב ובע"פ.

-ההוצאה לאור- הלידה של ספר חדש שיוצא מבית הדפוס.

עליתי עם הורי לארץ בשנת 1957 לשכונת ברנדס בחדרה.

הילדות שלי זכורה כילדות מאושרת למרות שהמצב בבית היה קשה מאוד כלכלית.

כבר בגיל 13 התחלתי לעבוד בחופשים במטעים ובפרדסים באזור מגורי.

מהכסף שהרווחתי הייתה אמי קונה לי פעם בשנה זוג נעליים.

למדתי וסיימתי מחזור ראשון בביה"ס "צפרירים" בברנדס.

הייתי תלמיד טוב ומאוד אהבתי לקרוא ספרים (לא הייתה טלויזיה ומסכי מחשב)

וגם לשחק כדור רגל.

אחרי 4 שנות שרות צבאי השתלבתי כחשמלאי ומאוחר יותר כהנדסאי חשמל

במפעל גדול.

אחרי 20 שנות עבודה כשכיר עברתי להיות עצמאי בחברה לשרותי חשמל

בה עבדתי עד הפרישה.

ב 1977 התחתנתי עם מירה ונולדו לנו 4 ילדים מקסימים.

מאז שאני זוכר את עצמי תמיד הייתי מחובר לספרים, או כקורא או כמקריא

לילדי ולנכדי.